מצב קיים:

מאז 1953 הוועדה מונה 9 חברים לפי החלוקה הבאה:

• 3 שופטי ביהמש העליון - הנשיא ועוד שניים הממונים על ידו.

• 2 שרים

• 2 חברי כנסת - לרוב 1 מהקואליציה ו 1 מהאופוזיציה

• 2 נציגי לשכת עורכי הדין

מאז 2008:
שופט ייבחר לבית המשפט העליון ברוב של 7 מתוך ה 9 כשלמעשה קיים וטו גם לנציגי הקואליציה (שני שרים וח"כ = 3) וגם לביהמ"ש (3 שופטים) - כך שכאשר נבחר שופט תמיד יהיה ייצוג של כל העמדות.

 

המינויים האחרונים לבית המשפט העליון נעשו בתקופתו של גדעון סער כשר המשפטים, ולפני כן  בתקופת השרה איילת שקד. השופטים נבחרו ברוב גדול והם מייצגים חלקים רחבים בחברה הישראלית. היתה תחושה של ניצחון גדול וסוחף. בתקופת שר המשפטים אבי ניסנקורן נבחרו שופטים רבים לבתי המשפט השלום והמחוזי.

 

נשיא בית המשפט העליון נבחר לפי שיטת סניוריטי - המבוגר בין השופטים. פעם יהיה ליברל, פעם שמרן, פעם דתי פעם חילוני. הכל אפשרי.

​

על פי הרפורמה במצב החדש:

תכנית רוטמן הבסיסית - 9 שופטים מתוכם

• 5 אנשי קואליציה

• 1 נציג אופוזיציה

• נשיא ביהמ"ש העליון

• 2 שופטים בדימוס שימונו על ידי שר המשפטים ובתנאי שנשיא העליון ייאשר אותם

בחירת שופט ברוב של 5 מ-9.

​

על פי המתווה השני של הנשיא: 

ועדה בת 11 חברים:

• 3 שופטים

• 3 שרים

• 3 חברי כנסת – 1 קואליציה, 2 אופוזיציה משתי סיעות שונות.

• 2 נציגי ציבור על פי הצעת שר המשפטים ובהסכמת נשיא העליון

בחירת שופטים לעליון ברוב של שבעה. 

​

נכון לרגע כתיבת שורות אלה, מתקיימים דיונים בבית הנשיא בהשתתפות נציגי הממשלה ונציגי האופוזיציה ומנסים לגבש מתווה שיוסכם על כולם.

 

המשמעות של ההצעות כפי שהועלו על ידי לוין ורוטמן - אפשרות לביטול עקרון הפרדת הרשויות

ייתכן מצב לפיו, הקואליציה תוכל למנות את השופטים מטעמה על מנת שייצגו את עמדותיה ומדיניותה ובמקביל למנות נשיא "משלה" לבית המשפט העליון. במצב זה תהיה לרשות המבצעת שליטה כמעט מוחלטת ברשות השופטת, הביקורת השיפוטית תהפוך ללא אפקטיבית והפיקוח יתרוקן מעוצמתו. 
השופטים שיהיו מועמדים לתפקיד עלולים להיות נתונים ללחצים של גורמים בממשל, אם ירצו להיבחר ולהתקדם.